"בכל מקום אליו אני מגיע, אני מגלה שמשורר היה שם לפניי" (פרויד..)

נעמי קריספל  מכיתה יא4 השתתפה  בתחרות מטעם  "דופק" שהוא בית סדנאות לכותבים ויוצרים. נעמי מספרת שהקונספט של התחרות היה שמס' מדרגים שהתנדבו לדרג נותנים ציון לטקסט בין 0 ל100, והממוצע הגבוה ביותר קובע את הזוכה. מה שמיוחד בתחרות ומשך אותי אלייה הוא שאלו לא וועדות של אנשים שנחשבים מנוסים או עם פרופסורה,  אלא אנשים "פשוטים", אין שפיטה אקדמית של הטקסט, אלא משהו אותנטי יותר, האם הטקסט נוגע או לא. כולם יכולים להגיב ולראות. הוא פורסם בקבוצה שלהם כטקסט מומלץ ובסוף התחרות קיבלתי הודעה שהוא נכנס לtop 5 🙂

הסיפור 

אומרים על אנשים כמוני שהרגליים שלהם לא על הקרקע.

העננים תמיד עניינו אותי יותר מקשקושי הלוח על משוואות ריבועיות וממה אמר בן גוריון ששינה את פני ההיסטוריה הפעורה, שגדולה מכדי להכיל.

זה היה יום חם שהריח כמו זיעה והרגשתי כישלון חודר לי לתוך הנקבוביות כשחילקו את תעודות סוף הסימסטר. המורה קרא לי לכיתה הריקה בה הוא עשה שיחות אישיות בזמן שאנשים מסביבי הקשיבו למוזיקה וציירו עם לורד איברי מין וקללות על הקיר. חייכתי אליהם בלי שהם שמו לב.

בזמן שהלכתי התחלתי לחטט בציפורן ובעור מסביבה כמו שאני עושה כל פעם כשאני לחוץ. הציפורניים שלי נראות כמו תאונת דרכים ליד אנשי סמכות.

כשנכנסתי המורה נאנח אנחה ארוכה כזו, כמו שעומדים לומר למישהו שהוא מפוטר או שהוא חולה במחלה סופנית או שניהם. "שב, נועם", אמר לי המורה והצביע על הכיסא המתפרק לידו.

-"היי דביר", אמרתי כמעט בלחש. הוא הגיש לי את התעודה.

"תשמע, נועם, אני לא אלך סחור-סחור. התעודה שלך מזעזעת. חמישים בגיאוגרפיה. ארבעים במתמטיקה. המורה אפילו לא טרח לתת לך ציון בהיסטוריה. אתה יודע כמה נלחמתי עם המורה שייתן לך עובר בספורט?"

הרגשתי איך החיטוט בציפורן מתחיל לשרוף, איך הגוף שלי אומר לי להפסיק ולו לסתום את הפה.

"אבל זה לא משנה בכלל", הוא המשיך, "כי אתה לא שם פס עליי, או על המערכת, או על האנשים מסביבך, פשוט לא מעניין אותך. אתה רץ כל פעם לעננים ומגלשות, כמו נער שמורח את הילדות שלו בכל פינה שהוא מסוגל. תתבגר."

לא אמרתי כלום.

"אתה לא ממשיך איתנו שנה הבאה."

פתאום התחיל לנזול לי דם מהאצבע ונשכתי את השפה מהכאב הרגעי.

יצאתי וטרקתי את הדלת מאחוריי.

הלכתי לגן משחקים הקרוב ושטפתי את האצבע בברזייה. אחת הילדות מהבית ספר הייתה שם עם כמה חברים והיה נראה שהם מתים ללכת מהגן המתפרק הזה. ראיתי איך היא מסמנת להם להתקדם וניגשת אליי. היה לה אודם שחור וחולצה וורודה- ניאון, ומגפיים שהפכו אותה להרבה יותר גבוהה ממה שהיא באמת.

היא התיישבה לידי והציעה לי סיגרייה.

"זה מסריח ומזהם את האוויר", הטחתי בפניה.

-"נועם האגדי לא מעשן? אתה מבריז מיותר שיעורים ממני. מה לעזאזל אתה עושה בהם אם לא סמים או סיגריות. חשבתי שאתה מגניב." היא הדליקה את הסיגרייה.

"אני לא ממשיך בבית ספר שנה הבאה."

-"פאק, אחי", היא אמרה ואז לקחה שאכטה.

"ולגבי השאלה שלך, אני מסתכל על העננים. ואני אפילו לא מבריז בכוונה. אני סתם לא שם לב לזמן שעובר."

היא צחקה קצת.

-"באיזשהו שלב העולם ייהפך לכל כך משוגע ועמוס שייצטרכו לשכור מורים פרטיים שיעזרו לאנשים ללמוד איך לעצור ולהסתכל על השמיים. אני חייבת ללכת. נתראה בסביבה נועם."

באותו הערב אחרי כמה צעקות מאמא על זה שממילא קשה ואיפה היא טעתה, הלכתי לספרייה. ההדפסה שם היא בערך חצי שקל לדף אז קפצתי על ההזדמנות. באותו היום תליתי על כמה לוחות מודעות בסביבה. "שיעורים פרטיים בלהיות ילד, כל אדם יכול לשלם לפי ראות עיניו", והוספתי את המספר של הנייד. אחרי כמה שבועות כבר איבדתי תקווה. הרגשתי את מדי העובד במקדונלדס על גופי כמשקולות שמושכות למטה אל תוך הבור העמוק של שוק העבודה עם שכר המינימום. פתאום קיבלתי צלצול טלפון. ענה לי קול עמוק ולחוץ וקבענו בשמונה בבוקר בפארק העירוני.

הקליינט הראשון שלי אמר שאשתו הכריחה אותו ללכת, שהוא לא משלם לי יותר מעשרים שקל לשעה, ושיש לו שתי פגישות אחריי אז שאזדרז עם השטויות.

הוא דפק לי מבט נגעל כשהתיישבתי על הדשא וסימנתי לו להצטרף. הוא אמר בהתחלה שזה ילכלך לו את החליפה, שאיזה מין עסק אני מנהל פה, שיש לו דברים חשובים יותר לעשות.

לבסוף הסתכל על השעון והתיישב מולי.

הסתכלתי על העננים והצבעתי לו על אחד שתפס את העין.

"כמו מה זה נראה לך?"

-"אתה צוחק עליי, נכון? אתה חושב שזה ממש קורע."

הוא התרומם ללכת ומשכתי בשולי חליפתו שיתיישב חזרה.

"בבקשה. רק תנסה."

הוא נאנח ומלמל שאם זה לא היה תלוי באשתו המעצבנת הוא יכל לענות כבר לשניים-שלושה מיילים לפחות.

"זה נראה כמו ענן", הוא אמר בעודו מתיישב.

"נסה לראות בו משהו. שהוא לא ענן." , הדגשתי.

-"נו באמת, אני לא יודע…", אמר לאחר שתיקה ארוכה. הענן כמעט חלף. "ג'ירפה."

"ג'ירפה זה מגניב. אני ראיתי טירה. והענן הזה?", שאלתי בעודי תופס כבר ענן אחר עם העין."מה לגביו?"

האדם צחק קצת. "זה נראה לי כמו עכבר. עכבר עם שעון שאוכל קורנפלקס."

חייכתי אליו חיוך אמיתי והוא היה כלוא בשמיים, כאילו פעם ראשונה שבאמת בחן אותם.

"השמש מסנוורת. אתה רוצה לעבור למקום אחר?"

"לא", ענה. "אני חושב שאני רוצה פשוט להישאר פה לדקה."

הוא נשכב על הדשא ונשכבתי לידו. כשנגמר הזמן הוא החליק לי ליד שטר של חמישים ואמר לי ששום דבר מזה לא קרה אף פעם. הנהנתי. העכבר שאוכל קורנפלקס עקב אחריי כל היום, לא שבע, גומע עננים וחלומות בין מייל למייל

כניסה למערכת
שינוי גודל גופנים
ניגודיות